פרק ב': הרב אברהם ישעיהו קרליץ (1878 – 1953)

בשמו הספרותי 'החזון איש'

לפני קריאת דף זה, מומלץ מאוד לקבל קצת רקע על הדמות מאתר 'ויקיפדיה'. חשוב לציין, רוב המקורות הינם מהספרות החרדי.

השקפתו הקיצונית של ה'חזון איש'

הרב נחשב סמן קיצוני בעולם החרדי. "תרצ"ד [1936], נתבקש רבי חיים עוזר מרבי יעקב רוזנהיים לחוות את דעתו בנוגד למועמדים מתאימים לכהן חברים ב"מועצת גדולי התורה" של אגו"י בארץ ישראל. השיבו מה השיב. בין השאר התייחס למועמדותו של החזון אי"ש בלשון זו: "הגאון ר' אי"ש קרליץ המתגורר במושב בני ברק, הוא טוב, אבל הוא נחבא אל הכלים ולא אדע גם אני אם ירצה להכניס את עצמו בזה. בכלל יש לו השקפה ברורה ודעה תקיפה...[הנקודות נמצאות במקור]".[1]

קבלת רישיון עליה בתואנה לא נכונה

הרב עלה לארץ ישראל בשנת 1933. 'אגודת ישראל' השיגה לרב 'רישיון העליה' בתואנה שישמש להיות ראש בית דין של העדה החרדית בירושלים, ואף התחייבה ש'לא יפול למשא על הציבור', למרות שידעו שהרב לא רוצה לקבל משרה בארץ ישראל. להלן המקור לכך:

"מכיון שרבי משה בלוי עמד לצאת לחו"ל, בשליחות ציבורית חשובה, העביר את הטיפול בנושא לידי המזכיר הראשי של אגו"י בירושלים ר' משה גליקמן פרוש. הלה לא המתין לתשובה מוילנא, כי אם הזדרז ופנה למחלקת העליה המנדטורית, בבקשה לאשר רשיונות עליה לחזון אי"ש ולזוגתו. בבקשה זו ציין כי "אנו חושבים שהוא יהיה ראש בין דין של העדה החרדית בירושלים" ולכן "יש לנו ענין מיוחד שהרשיון יינתן בהקדם". אף צרף כתב התחייבות בשם אגו"י "שלא יפול למשא על הציבור". והנה הצליח בהשתדלותו, הרשיונות ניתנו בסיעתא דשמיא כעבור שש עשרה יום בלבד, באורח בלתי צפוי, ובו ביום שלח אותם ר' משה פרוש בדואר על-פי כתבתו ל רבי חיים עוזר בוילנא. בתשובתו מיום י"ג בסיון תרצ"ג מאת רבי חיים עוזר את קבלת הרשיונות ונמכתב בחתימת ר"מ פרוש, ומציין שוב כי קשתה עליו מאד פרידתו הקרובה מהחזון אי"ש, בתוספת הודעה כי "מרוב ענותנותו וצדקתו אינו רוצה לקבל עליו שום משמרת בארה"ק".[2]

בתקופת השואה, הרב לא האמין בהשמדת מיליוני יהודים

"בראשית ימי השמדה, כהיטלר ימ"ש גזר להכחיד את כל היהודים עד האחרון שבהם, נסתם ממנו חזון. היה מיצר בצרת כלל ישראל, והרגיש כי התרגשה ובאה עליהם פורענות נוראה עד מאוד, היגון עטפו יומם ולילה, אולם לבו הטהור סרב להאמין שמדובר בהשמדת מיליונים. כשדיברו אנשים על כך, התפלל בלבו שיתגלה כי בדו זוועות מלבם, וכי הגזימו בתיאוריהם. גיסו רבי שמואל גריינימן סיפר (בהספד שנשא בישיבת פוניבז' למחרת יום הסתלקותו של החזון אי"ש) שפעם אחת התאונן לפניו בלשון זו: "מן השמים העלימו מאתנו את האסון שירד על יהודי אירופה, אפילו לא התאמצנו בתפלה לבטל את רוע הגזרה".[3]

השואה איננה אסון חריג ביחס לשאר הצרות עם ישראל בעבר

בשנים בין סוף מלחמת העולם השנייה לבין פרוץ מלחמת העצמאות, אנו מוצאים מכתב ארוך שבו הגיב על ההצעה לקבוע תענית ציבור לדורות ול'שבעה' קולקטיבית:

"ענייני ההלכה קבועים הם ע"פ התורה, שעיקרן בכתב ויפרושן בתורה שבע"פ. ואף נביא אין רשאי לחדש, עד שמצאו להן סמך בתורה.

וכשם שהגרעון בכלל נליזה מהתורה כך ההוספה על מצות התורה נליזה מהתורה. ביסוד זה צריך שאלת חכם, אם חייבים לנהוג ז' ימי אבלות על הצרות הנוראות שעברו עלינו אם לא. אם חייבים אין צריך הסכמות, ואם פטורים אנו מוזהרים לנהוג בפטור זה מהתורה שפטרתן, ולשמוע מזבח טוב, וההצעה להכנס ולקבוע ולעשות, לגזור ולקיים היא כהקלת ראש ח"ו ביסוד ההלכה, וראוי להסירה מעל הפרק בטרם הועלתה.

כן קביעת תענית לדורות הוא בכלל מצות דרבנן, ומה שיש בידינו הוא מזמן שהיתה עדיין נבואה, ואיך נעיז פנינו, דור שטוב לו השתיקה, להרהר כזאת לקבוע דברים לדורות. והרי ההצעה הזאת מעידה עלינו כמתכחשים בכל חטאתנו ושפלנו, בזמן שאנו מלוכלכים בעוונותינו ובפשעינו, דלים וריקים מן התורה וערומים ממצות. אל נא נעבור לגדולות ממנו, נחפשה גרכינו ונשובה, וזוהי חובתנו, כמו שנאמר: הלא זה צום אבחרנו וגו'".[4]

השואה מוזכרת במכתב כ"הצרות הנוראות שעברו עלינו", ואינה נחשבת כאירוע חריג ביחס לאסונות שפקדו בהיסטוריה היהודית. עמדה זו מצטרפת להשקפתו של הרב יצחק הוטנר (1980-1907), ממנהיגי היהדות החרדית האמריקנית שפסל את השימוש במונח 'שואה', מאחר ש"המלה שואה בעברית באה לציין אסון מיוחד, שאין להשוותו לשום דבר לפניו או לאחריו... גישה כזאת הינה רחוקה מהשקפת התורה על ההיסטוריה היהודית".[5]

'בינימין בראון' מעלה אפשרות שתגובה זו באה ממניעים סמויים של קושי ומבוכה: "קשייה של היהדות החרדית לאחר השואה היו בשני מישורים: מצד אחד, קושי להסביר את דרכי ההשגחה, את השכר והעונש; מצד שני, קושי להסביר את כישלונם של גדולי ישראל ערב השואה, במיוחד לנוכח האשמותיהם החוזרות ונשנות של הציונים כלפיהם. אין להוציא מכלל אפשרות שהחזון איש הרגיש שהוא, ולמעשה היהדות החרדית כולה, נתונים חתחת מתקפה קשה, ולעת הזאת ביקש למעט את החצנתה של השואה ואת הבחישה בה. אולי חשש גם מאירועי האבל ייתנו דרור להתרסות נוספות ושמא אף להטחה כלפי שמיא".[6]

בנימין בראון מסכם את יחסו של הרב אל השואה במילים אלו: "הוא עצמו לא כתב כמעט דבר על השואה. תגובתו הרעיונית כפי שהגיעה אלינו באמצעות שמועות ועדויות נעה בין ניסיון לקבל את הדין ללא הרהורים לבין ניסיון לתת הסבר השגחתי כלשהו לגזר הדין הקשה. תגובתו ההלכתית הייתה שמרנית ונוקשה: הוא התנגד לכל ניסיון לקבוע צורת אבלות הלכתית או מסורתית לשואת יהודי אירופה כפי שהציעו רבים באותן שנים".[7]

הרב סירב להציל יהודים במידה וכרוך בשיתוף פעולה עם הסוכנות

"אולם על פי עדות מזעזעת, הוא התנגד לכך שר' משה בלוי ייסע, יפעל להצלת שארית הפלטה אם הדבר כרוך בשיתוף פעולה עם הסוכנות היהודית".[8]

לא צריך להכיר טובה למעפילים

"אין בידנו מקורות מהימנים, אולם נראה שהוא סירב לגלות הכרת טובה כלפי הגורמים החילוניים, שאותם ראה כמאיימים על הדת. פאר הדור ['חזון איש – פאר הדור', תשל"ג, ח"ד, עמ' רמה-ו] מספר אנקדוטה, הנראית מהימנה: המחנכת החרדית גב' פסיה שרשבסקי, שעלתה לארץ כמעפילה, העלתה לפניו על נס את אהבת-ישראל שגילו יהודים חילוניים כלפי המעפילים. לשמע דבריה החריש [החזון איש] ולא אמר כלום. כיון שיצאה מחדרו אמר למקורבו, ר' משה חיים אוקון: 'לא עניתי לה, היא עולה חדשה, ולכן חששתי שלא תקבל את דברי מרוב התרגשותה, אבל לך אגיד. מעשה ביהודי זקן וגלמוד בראדין שנפל לתוך בור ביום שלג ושבר את רגלו. נמצא יהודי בעל רחמים שהכניס את הזקן לתוך ביתו, רפאו וסעדו עד שהחלים ושב לאיתנו. פעם פגש החפץ חיים יהודי זה ואמר לו: "מחלקך יהא חלקי, שגמלת חסד עם אחיך העברי". אמר לו אותו האיש: "אל תקנא בי, רבנו, אני האיש שחפרתי את הבור ולא כיסיתיו..." כך גם יש להעריך את אהבת ישראל של החילוניים...".[9]

התנגדותו להקמת מדינת ישראל

"עדות מעניינת של הרב שלזינגר מספרת שבשנת תש"ה הורה החזון איש לר' יעקב רוזנהיים "לעשות על מה שאפשר כדי למנוע יסודה [של מדינה יהודית], כי הוא סכנה גדולה".[10]

"גם לאחר שהמדינה כבר קמה והייתה לעובדה, מספרות הביוגרפיות החרדיות, הוא אמר שהיא "איננה קיימת" כלל ('ס'איז נישטא!') (יברוב, א, עמ' רלא), או ש'גזירה היא ועבידא לבטלה'".[11]

"יחסו של החזון איש למדינת ישראל היה, בלי ספק, עוין ומסתייג... כך למשל ידועה השמועה שהחזון איש סבר שהמדינה לא תחזיק מעמד יותר משנה אחת משום ש'טרפה אינה חיה שנה' (יברוב, ה, עמ' לב). על פי שמועה אחרת 'נתן' החזון איש למדינה עשר שנים".[12]

השקפת הרב על התנועה הציונית היתה חמורה, עד שהוא הביע פליאה שכבר חלפה שנה מאז קום המדינה ועדיין הציונים מתירים ליהודים לאפות מצות ("לפי עדות אחת, בשנה הראונ לאחר קום המדינה, כאשר הלך לאפות את המצות לפסח, הבע את פליאתו על כך שכבר חלפה שנה מאז קום המדינה ועדיין מתירים לאפות בה מצות".[13] הרב כינה את התנועה הציונית והמדינה בשלל כינויים שליליים: "לסטים"[14], טיפשים,[15] "אובדים",[16], ועוד.

תפקיד העולם החרדי במדינה

"מרן ראה את עתיד היהדות בארץ רק ע"י פתיחת עוד ועוד ישיבות ותלמודי תורה. בשיחה עם האדמו"ר מסאטמר, בה הציע האדמו"ר הצעות כיצד להרים את קרן הדת, ענה מרן במילים אלו: "ואני אומר לכם: עוד ישיבה ועוד ישיבה, עוד תלמוד-תורה ועוד ת"ת, עוד שיעור תורה ועוד שיעור, עוד בית חינוך חרדי ועוד. יותר מכך אין בידנו לעשות עד ביאת צדקנו".[17]

התנגדו למשרת הרב ראשי בארץ ישראל

"יחדיו בחנו את האפשרות להוציא לפועל את "ההצעה הנכונה": "לבטל משרת רב ראשי בארץ ישראל"",[18] "וכן היה ידוע כמתנגד מובהק לרבנות הראשית".[19]

התנגדותו להכרת יום העצמאות

"מקום מיוחד במלחמתו נגד ההשקפה הציונית תפסה התנגדותו ל'יום העצמאות'... מרן הקפיד שבבית מדרשו יאמרו תחנון ביום העצמאות... אני מתיר לחיילים להתחתן כל ימי הספירה חוץ מביום העצמאות".[20]. הרב קבע שיום העצמאות הוא יום שראוי לקבוע בו תענית.[21]

יחסו לגיוס לצבא

"מרן הקפיד מאד שמנהלי הישיבות לא יתנו אישור-לימודים לבחורים שאינם נמנים על תלמידי הישיבה, כדי לפוטרם בדרך זו מחובת הגיוס לצבא. הוא התבטא כי מי שאין תורתו אומנותו ומתחזה לצורך ענין הגיוס כבן ישיבה, יש לו דין 'רודף' של הישיבות".[22]

חזרה לתוכן העניינים: העולם החרדי בתקופת השואה - עובדות חדשות (haredim-ziyonut.blogspot.com)

 



[1] החזון אי"ש בדורותיו, אהרן סורסקי, עמ' פט.

[2] החזון אי"ש בדורותיו, אהרן סורסקי, עמ' פג-פד.

[3] החזון אי"ש בדורותיו, אהרן סורסקי, עמד ריד.

[4] קובץ אגרות חזון איש, א, צז. תשכו"כ, או"ח, קכח, עמ' קסב-קסג". המכתב מופיע גם בספר 'החזון איש : הפוסק, המאמין ומנהיג המהפכה החרדית', בנימין בראון, 2011, עמ' 791-792.

[5] ציטוט מתוך שיחה מוסרית של הרב יצחק הוטנר, והובאה בספר 'השואה: לקט דברים בנושא חורבן יהדות אירופה ת"ש-תש"ה מתוך אספקלריה של תורה', עורכים: הרב יואל שוורץ והרב יצחק גולדשטיין, תשמ"ז, עמ' 13. ראה גם במאמר 'מקומה של השואה בדת העממית החרדית בישראל', קימי קפלן, עמ' 614, בתוך הספר 'שואה בהיסטוריה היהודית : היסטוריוגרפיה, תודעה ופרשנות, עורך: דן מכמן, 2005.

[6] החזון איש : הפוסק, המאמין ומנהיג המהפכה החרדית, בנימין בראון, 2011, עמ' 799.

[7] החזון איש : הפוסק, המאמין ומנהיג המהפכה החרדית, בנימין בראון, 2011, עמ' 84-85.

[8] החזון איש – הפוסק, המאמין ומנהיג המהפכה החרדית, בנימין בראון, עמ' 85.

[9] החזון איש – הפוסק, המאמין ומנהיג המהפכה החרדית, בנימין בראון, עמ' 303.

[10] החזון איש – הפוסק, המאמין ומנהיג המהפכה החרדית', בנימין בראון, עמ' 244.

[11] החזון אי"ש בדורותיו, אהרן סורסקי, עמ' 247.

[12] החזון אי"ש בדורותיו, אהרן סורסקי, עמ' 246.

[13] שם, עמ' 249.

[14] החזון אי"ש בדורותיו, אהרן סורסקי, עמ' 301.

[15] החזון אי"ש בדורותיו, אהרן סורסקי, עמ' 209.

[16] החזון אי"ש בדורותיו, אהרן סורסקי, עמ' 203.

[17] במחיצתם של גדולי התורה, הרב שלמה לוריץ, תשס"ז, עמ' 18.

[18] החזון אי"ש בדורותיו, אהרן סורסקי, עמ' צ.

[19] במחיצתם של גדולי התורה, הרב שלמה לוריץ, תשס"ז, עמ' 86.

[20] במחיצתם של גדולי התורה, הרב שלמה לוריץ, תשס"ז, עמ' 86-87.

[21]החזון אי"ש בדורותיו, אהרן סורסקי, עמ' 249.

[22] במחיצתם של גדולי התורה, הרב שלמה לוריץ, תשס"ז, עמ' 36.

תגובות