פרק ג: הרב חיים עוזר גורודזנסקי (1863 – 1940)
הרב 'חיים
עוזר' היה נשיא מועצת גדולי התורה, רב העיר ווילנה, ראש 'ועד הישיבות' באירופה.
הרב היה מנהיג ציבורי בולט ביהדות החרדית, בייחוד בפולין ובליטא.
בראשית ימי מלחמת העולם השנייה, רוב
הישיבות (כ- 2,400 איש) היו מרוכזות במזרח פולין, ולכן הספיקו לברוח למדינת ליטא
הסמוכה. הרב נתן את חסותו עליהם ועזר להם בכל צורכם. הרב נהג לומר: "ליטא לא
תהיה שחורה [תחת כיבוש נאצי] ולא אדומה [תחת כיבוש רוסי] אלא ורודה".[1] "ד"ר הלל זיידמן בספרו [כותב],[2] שדעת הגרח"ע זצ"ל היתה, שליטא העצמאית
תשמש מקום הצלה ליהודי המדינה ולפליטים עד תום המלחמה, ולכן הוא לא עודד כל כך את
ההגירה והבריחה מליטא לארצות חופשיות, כך גם מעיד אפרים זורוף במאמרו[3] מפי הגאון ר' יעקב ניימן שליט"א והגאון ר'
שמעון רום ז"ל שהיו אז בוילנא".[4]
התקיימו שני כינוסים של הרב 'חיים עוזר' עם ראשי
הישיבות שברחו לליטא, ודנו לגבי דרכי ההצלה של בני הישיבות משם. זרח ורהפטיג כותב:
"מפי ר' חיים עוזר שמעתי את נימוקי המתנגדים בכינוסים הללו:
א) אין צורך להיתפס לבהלה. כל מקום הוא בחזקת סכנה במלחמה זו.
יתכן כי דווקא ליטא תישאר פינה רגועה.
ב) ספק אם מותר להרחיק את כל הישיבות מפולין,
באשר צריך לחשוב על הבעיה, מה יהא כאשר תיגמר, בע"ה, המלחמה מהר, וצריך יהא לשקם
את יהדות פולין – האם נשאיר אותה בלי קול תורה?
ג) אין סיכוי להשיג מספר רב של רשיונות-עלייה,
ואם יתקבלו רק מעטים, יהא הכרח לפצל את הישיבות, וזה יערער את קיומן.
ד) ספק אם האוכלוסיה היהודית המעטה שבארץ-ישראל
תוכל לשאת בעול של ישיבות רבות נוספות על אלו שקיימות שם. יש חשש שבני הישיבות,
בחיפוש אחרי תכלית, יעזבו את הישיבות וירוקנו אותן.
ה) לפיכך, אם תתקבל החלטה לצאת – עדיפה יציאת
ישיבות לארצות-הברית.
ו) משרדי ישיבות פולין שבארצות-הברית יתנגדו
לשעבוד הכנסותיהן למתן ערבויות, שכן שעבוד זה יביא לידי צמצום או חיסול מגביותיהן
לאחזקת הישיבות" [5]
ההשלכות להחלטתם היתה ש"לא היתה אצל בני
הישיבות נטייה לסגור את הגמרות, להפר משמעת ישיבתית, לחפש מקור לכסף, ולבלות ימים
רבים בקובנה, לעמוד בתורים ולצבוא על דלתות משרדים כדי להשיג מסמכים, אישורי
וויזות, שספק רק אם יעילו".[6] "רחוב הפליטים הציונים היה רועש וסואן,
אחוז בולמוס יציאה. השגת דרכונים, תעודות נסיעה, ויזות-יעד, ויזות מעבר, דיונים על
אפשרויות יציאה מהכלוב הליטאי היו בראש שיחם – ואילו בעולם הישיבות שררה לכאורה
אווירה רגועה, היו שקועים בלימודים ובשיחות מוסר. אולם, כנראה, לא כל בני הישיבות
היו רגועים, אלא שראשי הישיבות והנהלות הישיבות לא עודדו פעילות כל-שהיא להשגת דרכונים
(תעודות-מסע) או ויזות".[7]
בשנת 1941 נכנסו הנאצים למדינת ליטא והתחילו
הפוגרומים. "מכל שאר הישיבות שהיו מרוכזות בליטא ניצלו מאות בני ישיבה, ניצלו
רמי"ם אבל הישיבות כשלעצמן ורוב בני הישיבות נשארו במקום, וגורלם היה כגורלם
של כל יהודי המקום".[8]
חזרה לתוכן העניינים: העולם
החרדי בתקופת השואה - עובדות חדשות
(haredim-ziyonut.blogspot.com)
[1] פליט ושריד בימי
השואה, זרח ורהפטיג, עמ' 45. בהערה 11 מובאות עוד מקורות: ש' רוטשטיין, שערים, ב'
מנחם-אב תש"ה (11/7/1945) אחיעזר, קובץ אגרות של הרב חיים עוזר גרודזנסקי,
עורך אהרן סורסקי, בני-ברק, ח"ב, עמ' תש"ל. ראה גם 'עדות
– חורבן יהדות אירופה', רות ליכטנשטיין, עמ' 337
[2] אישים שהכרתי, עמ'
257.
[3] בקובץ מ'דור לדור',
ירושלים תשל"ט, עמ' 60 והערה 55 שם.
[4] בספר 'גבורי החיל:
שיבת חכמי לובלין בתקופת השואה'. מנדלבוים דוד אברהם, ח"א, עמ' 143.
[5] פליט ושריד בימי
השואה', זרח ורהפטיג, עמ' 146.
[6] שם, עמ' 149.
[7] שם, שם.
[8] שם, עמ' 153.
תגובות
הוסף רשומת תגובה